האיים המלדיביים מורכבים מ 1192 איים כאשר רק 192 מיושבים. האיים המלדיביים היא מדינה מוסלמית אשר נמצאת באוקיינוס ההודי, דרומית לטריטוריית האיים ההודית לקשאדוויפ וכ-700 קילומטרים דרומית-מערבית לסרי לנקה. האיים המלדיביים היא המדינה בעלת האוכלוסייה הקטנה ביותר באסיה וגם מכל מדינות האיסלאם.
בניין הרייכסטאג הוא מבנה המשמש את הפרלמנט הגרמני. זהו אחד המבנים החשובים בברלין ובעל היסטוריה רבה. בשנת 1933 הבנייו נשרף ע”י הנאצים ושוקם מחדש רק בשנת 1991 לאחר איחוד גרמניה.
בהינדואיזם ניתן למצוא ארבעת קאסטות (מעמדות): מעמד ה”ברהמינים” – כהני דת (הגבוהה ביותר). מעמד ה”קשאטריה” – לוחמים, מנהיגים ומלכים. מעמד ה”ואישאס” – סוחרים. מעמד ה”שודרה” – מעמד הפועלים (הכי נמוך). בספרי הדת מתואר סיפור הבריאה (לפי הינדואיזם) ובו מסופר על לידתן של הווארנות (מעמדות), הן נוצרו במהלך טקס קורבן של פורושה (Purusha) כאשר כל וארנה יצאה מחלק אחר בגופו פורושה מהפה – ברהמינים מהזרועות – קשאטריה מהבטן – ואישאס מהרגלים – שודרה במציאות הוסיפו עוד מעמד נוסף שהוא מתחת לשודרה והוא מעמד שנקרא דאליט צ’נדל/האריג’אן – טמאים. כיום בתחום הלימודים והעבודה, לא נשמרים לקאסטות, אבל כאשר מדובר בחתונות, הם שומרים על העניין של המעמד החברתי ולא מתערבבים, מתחתנים בתוך הקאסטות בלבד.
הסארי הוא בגד הודי מסורתי, הסארי הוא מעין יריעת בד מלבנית ארוכה אשר נכרכת מעל חולצה וחצאית או מכנסיים והיא נעטפת מסביב לגוף. בעבר היה נהוג ללכת גם עם סארי שאורכו 9 מטרים, שבחלקו התחתון נכרך בין הרגליים כמכנס. ישנם אזורים שאת הסארי האדום לובשות נשים נשואות, ואת הסארי הלבן לובשות האלמנות.
מהו קימונו? קימונו הוא הלבוש המסורתי של יפן. ישנם סוגים שונים של קימונו אשר נלבשים בהתאם לאירוע, קימונו עשויים בדרך כלל ממשי והם קשורים בחגורה רחבה הנקראת אובי. כיום הקימונו נלבש בעיקר כלבוש חגיגי בטקסים, חגים, ומסיבות משפחתיות. לא רק נשים לובשות את הקימונו אלה גם הגברים וילדים. הקימונו היפני הוא בהשראת הלבוש בסין בשושלת וו, מהמאה השמינית ועד למאה ה-11 הוקם סגנון יפני ייחודי של גלימות משי בהשראת הבגד הסיני. הקימונו הראשון “נולד” בתקופת הייאן (794-1192), באותה תקופה הבגד נתפר מגזרות בד והותאם לכל סוגי הגוף. בשנים האחרונות ניתן למצוא סדנאות והשתלמויות ביפן בהם מלמדים איך יש לעטות את הקימונו על הגוף. השיעורים מקיפים את היבטי בחירת הדוגמאות והבדים המתייחדים לכל אירוע ואירוע ולכל עונה ועונה במרוצת השנה, וכן את רזי התאמת אבזריו ומלבושיו התחתונים של הקימונו אל הקימונו עצמו. לומדים גם את תורת ברירת שכבות המלבושים התחתונים על פי משמעויות עדינות, העדפת וקשירת האובי ותחומים רבים נוספים בעלי זיקה ישירה לקימונו. ישנם אף מועדונים המוקדשים לתרבות הקימונו. באחד הנודעים שבהם, קימונו דה גינזה. ראשית, קימונו תואם לכל אחת מעונות השנה: קימונו עם דוגמת עלי שלכת אדמדמים לסתיו, קימונו בצבעים קודרים לחודשי החורף, קימונו ורדרד־לבנבן לפריחת האביב, ויוּקָטָה – חלוק קל מכותנה בגזרת קימונו – לחודשי הקיץ החמים והלחים. ללוויות לובשים קימונו שחור, ולחתונות לובשים קימונו שחור עם עיטור בצבע זהב. רווקות צעירות ילבשו קימונו בצבעים עזים ובדוגמאות שמושכות תשומת לב. מחיר הקימונו מבד סינתטי הוא כאלפיים דולר, קימונו מבד משי עולה כ־6,000 דולר, ואם צויר בד המשי בידי צייר ידוע מחירו יכול להגיע עד מאה אלף דולר לבגד אחד. רכישת האביזרים המשלימים לקימונו כרוכה בהוצאה מכובדת נוספת: בגדים תחתונים לבנים מכותנה, סרטים הקושרים את הקימונו לגוף, כפכפים ותיק התואמים את צבעי הקימונו, אבנט רחב (“אובי” ביפנית) הנקשר מעל הקימונו ומבחר של מטפחות וחבלים לקשירות ראווה מעל האובי. האופן שבו ייקשר האבנט ילמד על מצבה המשפחתי של הגברת: פרפר ראוותני לרווקה, קשירה סולידית לנשואה. רוב הנשים ביפן אינן יכולות להרשות לעצמן לרכוש את מגוון הקימונו הנדרש לעונות השנה ולאירועים השונים. אולם מכיוון שאין זה בגד שלובשים אותו יום־יום, הוא אינו מתבלה ויכול לעבור בירושה מדור לדור. ביפן המודרנית נשים רבות אינן מחזיקות כלל קימונו בבית. צעירות רבות מעדיפות להגיע לחתונת חברתן בחליפת מעצבים. כשדרוש להן קימונו מפואר לטקס סיום בית הספר או לכבוד פסטיבל במקדש הן שוכרות אותו. ברחבי יפן פזורים מכונים שמשכירים קימונו, ולא פחות חשוב מכך, שם גם מלבישים את הגברת הצעירה לאירוע. חלק נכבד מהיפניות מהדור החדש אינן יודעות איך ללבוש קימונו, וגם אם יש להן בבית קימונו, שאותו הן לובשות לעתים רחוקות, הן זקוקות למלבישה.
מִיטִיטֵיי (קבב רומני) הינו מאכל מסורתי, רומני. המיטיטיי עשויים בד”כ מבשר בקר, וישנם מקומות שמכינים מתערובת שווה של 1/3 בשר בקר, 1/3 בשר כבש ו-1/3 בשר חזיר. המיטיטיי מתובלים עם שום, פלפל שחור לעיתים כוסברה סודה לשתייה ולפעמים מוסיפים פפריקה. במסעדות המיטיטיי בד”כ מוגש עם חרדל וחמוצים בצד.
מוזיאון הכפר מראה את חיי הכפר הרומני המסורתי מזה מאות שנים, המוזיאון מכיל 272 חוות איכרים ובתים אותנטיים מכל רחבי רומניה. המוזיאון הוקם בשנת 1936, במקביל לפארק הרסטראו הסמוך אליו ונחנך בנוכחותו של המלך קרול השני. באותה תקופה, זה היה אחד המוזיאונים האתנוגרפיים הראשונים בעולם. בתוך מוזיאון הכפר ניתן למצוא גם את ארמון אליזבת שזהו בית המגורים הנוכחי של משפחת המלוכה הרומנית, הארמון הוא מעין “אי” בתוך המוזיאון. לאתר של מוזיאון הכפר לחצו כאן
מכרות המלח נמצאים בעיירה שנקראת סלניק אשר נמצאת במחוז פרחובה, העיירה ידועה בזכות מכרות המלח שלה אשר חלקם משמשים גם כאתרי מרפא. מכרה המלח נמצא בעומק של 208 מטר, העבודות במכרה הסתיימו בשנת 1970 לאחר כ 30 שנות עבודה בו ומאז הוא פתוח למבקרים. במכרה ישנה טמפרטורה קבועה של כ-13 מעלות לאורך כל השנה אשר שומרת על המלח שבה. למכרה המלח מגיעים תיירים רבים לראות את המקום המדהים אבל גם תושבי רומניה אשר מגיעים בעיקר לטיפולים, בעיקר למי שסובל מאסטמה. במקום ניתן למצוא אטרקציות שונות כולל גן שעשועים לילדים, בית קפה. במקום גם ניתן לראות פסלים מגושי מלח. אחד המקומות המיוחדים שיצא לי לבקר בהם, ממליצה בחום!
פפנאש הוא קינוח שמאוד נפוץ במטבח הרומני. פפנאש הוא סופגנייה או לביבת גבינה. הוא מוגש חם עם שמנת חמוצה וריבה, בד”כ פירות יער (כגון: דובדבנים, תות או אוכמניות) ובד”כ מפזרים מעל סוכר.