בשנת 1964, נחנך הקו הראשון של רשת הרכבות היפניות, שינקנסן (“רכבת הקליע”) בין טוקיו לאוסקה. השינקנסן (新幹線) היא רשת קווי רכבת מהירה ביפן, בהתחלה היא נבנתה כדי לחבר אזורים יפניים רחוקים עם הבירה היפנית, טוקיו במטרה לסייע לצמיחה והתפתחות כלכלית. רכבת הטוקאידו שינקנסן נפתחה בתזמון מושלם לאולימפיאדת טוקיו (משחקים האולימפיים הראשונים ביפן בשנת 1964), הרכבת הפכה להצלחה מיידית ובתוך פחות משלוש שנים, ב-13 ביולי 1967, ציינה את הנוסע ה-100 מיליון. בשנת 1976 נסע בה הנוסע המיליארד. לכבוד התערוכה העולמית אקספו 70′ שנערכה באוסקה, החלו לפעול על הקו רכבות של 16 קרונות. כיום, רשת המסילות מחברת בין רוב הערים הגדולות באיים הונשו וקיושו, לבין האקודאטה שבאי הצפוני הוקאידו, עם הרחבה לסאפורו הנבנית ומתוכננת להתחיל לפעול במרץ 2031. רכבות השינקנסן מגיעות למהירות של 300 קמ”ש וזאת בסביבה של סכנת טייפונים ורעידות אדמה. הקו שמחבר בין טוקיו, נגויה ואוסקה (שהן גם שלושת הערים הגדולות ביפן) הוא אחד מקווי הרכבות המהירות העמוסות ביותר בעולם. פירוש המילולי של השם “שינקנסן” ביפנית הוא “קו ראשי חדש” ובמובנו הצר מתייחס למסילה בלבד, בעוד ששמן הרשמי של הרכבות ביפנית הוא “סופר מהירה”. עם זאת בדרך כלל מכנים גם את הרכבות עצמן בשם “שינקנסן” אפילו ביפן.
מהו קימונו? קימונו הוא הלבוש המסורתי של יפן. ישנם סוגים שונים של קימונו אשר נלבשים בהתאם לאירוע, קימונו עשויים בדרך כלל ממשי והם קשורים בחגורה רחבה הנקראת אובי. כיום הקימונו נלבש בעיקר כלבוש חגיגי בטקסים, חגים, ומסיבות משפחתיות. לא רק נשים לובשות את הקימונו אלה גם הגברים וילדים. הקימונו היפני הוא בהשראת הלבוש בסין בשושלת וו, מהמאה השמינית ועד למאה ה-11 הוקם סגנון יפני ייחודי של גלימות משי בהשראת הבגד הסיני. הקימונו הראשון “נולד” בתקופת הייאן (794-1192), באותה תקופה הבגד נתפר מגזרות בד והותאם לכל סוגי הגוף. בשנים האחרונות ניתן למצוא סדנאות והשתלמויות ביפן בהם מלמדים איך יש לעטות את הקימונו על הגוף. השיעורים מקיפים את היבטי בחירת הדוגמאות והבדים המתייחדים לכל אירוע ואירוע ולכל עונה ועונה במרוצת השנה, וכן את רזי התאמת אבזריו ומלבושיו התחתונים של הקימונו אל הקימונו עצמו. לומדים גם את תורת ברירת שכבות המלבושים התחתונים על פי משמעויות עדינות, העדפת וקשירת האובי ותחומים רבים נוספים בעלי זיקה ישירה לקימונו. ישנם אף מועדונים המוקדשים לתרבות הקימונו. באחד הנודעים שבהם, קימונו דה גינזה. ראשית, קימונו תואם לכל אחת מעונות השנה: קימונו עם דוגמת עלי שלכת אדמדמים לסתיו, קימונו בצבעים קודרים לחודשי החורף, קימונו ורדרד־לבנבן לפריחת האביב, ויוּקָטָה – חלוק קל מכותנה בגזרת קימונו – לחודשי הקיץ החמים והלחים. ללוויות לובשים קימונו שחור, ולחתונות לובשים קימונו שחור עם עיטור בצבע זהב. רווקות צעירות ילבשו קימונו בצבעים עזים ובדוגמאות שמושכות תשומת לב. מחיר הקימונו מבד סינתטי הוא כאלפיים דולר, קימונו מבד משי עולה כ־6,000 דולר, ואם צויר בד המשי בידי צייר ידוע מחירו יכול להגיע עד מאה אלף דולר לבגד אחד. רכישת האביזרים המשלימים לקימונו כרוכה בהוצאה מכובדת נוספת: בגדים תחתונים לבנים מכותנה, סרטים הקושרים את הקימונו לגוף, כפכפים ותיק התואמים את צבעי הקימונו, אבנט רחב (“אובי” ביפנית) הנקשר מעל הקימונו ומבחר של מטפחות וחבלים לקשירות ראווה מעל האובי. האופן שבו ייקשר האבנט ילמד על מצבה המשפחתי של הגברת: פרפר ראוותני לרווקה, קשירה סולידית לנשואה. רוב הנשים ביפן אינן יכולות להרשות לעצמן לרכוש את מגוון הקימונו הנדרש לעונות השנה ולאירועים השונים. אולם מכיוון שאין זה בגד שלובשים אותו יום־יום, הוא אינו מתבלה ויכול לעבור בירושה מדור לדור. ביפן המודרנית נשים רבות אינן מחזיקות כלל קימונו בבית. צעירות רבות מעדיפות להגיע לחתונת חברתן בחליפת מעצבים. כשדרוש להן קימונו מפואר לטקס סיום בית הספר או לכבוד פסטיבל במקדש הן שוכרות אותו. ברחבי יפן פזורים מכונים שמשכירים קימונו, ולא פחות חשוב מכך, שם גם מלבישים את הגברת הצעירה לאירוע. חלק נכבד מהיפניות מהדור החדש אינן יודעות איך ללבוש קימונו, וגם אם יש להן בבית קימונו, שאותו הן לובשות לעתים רחוקות, הן זקוקות למלבישה.
סאקורה הינו השם היפני לעץ הדובדבן. יפן מפורסמת בפריחת הדובדבן שלה ויפנים רבים נוהגים לחגוג את תקופת הפריחה תחת עץ הדובדבן עם חברים (Hanami). את הסאקורה ניתן למצוא בגוונים שונים של הצבע הלבן והוורוד, הכל בהתאם לזן העץ. מדי שנה, היפנים עוקבים בציפייה נרגשת אחר התחזית, והפריחה עצמה מתחילה בד”כ בפברואר באי הדרומי אוקינאווה ולקראת סוף מרץ – תחילת אפריל, קיוטו וטוקיו ואז היא ממשיכה צפונה היישר לאי הצפוני הוקאידו מספר שבועות מאוחר יותר.
אודאיבה הוא אי מלאכותי גדול שנוצר ע”י אחזור אדמה, האחזור של האי נעשה בערבוב של עפר של הזבל אחרי שריפה ביחד עם אדמה. האי אודאיבה נמצא במפרץ טוקיו שביפן. כיום אודאיבה היא יעד פופולרי לביקור ולקניות, גם עבור תושבי טוקיו וגם עבור תיירים. באי ניתן למצוא את אולפני הטלוויזיה של רשת פוג’י, את גשר הקשת בענן שמחבר בין אודאיבה למרכז טוקיו, כמה מרכזי קניות גדולים, את מוזיאון להמצאות ומדעי העתיד, מוזיאון הדיגיטלי, מלונות ועוד. חלק מהספורט הימי של האולימפידה היה באי. באי ניתן גם לראות את פסל החירות של טוקיו! קראתם נכון, פסל החירות.. העתק של הפסל המוכר מניו יורק, מה הקשר ליפן? פסל החירות בטוקיו הועבר זמנית מפריז בשנת 1998 (כן, גם שם יש העתק של הפסל) כדי להנציח את הקשר בין צרפת ליפן למשך שנה (“שנת צרפת ביפן”) בשל הפופולריות של הפסל, הוחלט להקים העתק חדש וקבוע על האי אודאיבה בשנת 2000, המיקום של הפסל בשילוב עם גשר הקשת נהיה מקום הצילום האולטימטיבי. גובה הפסל מגיע לגובה של 12.25 מטר (לעומת 93 מטר של הפסל שבניו יורק), המיקום שלה נותן אשליה אופטית ואנשים רבים חושבים שהגרסה בטוקיו גדולה כמו זו של ניו יורק, אבל כאשר מתקרבים אליה, רואים שלא כך הדבר. אבל זהו לא פסל החירות היחיד ביפן.. ניתן למצוא עוד לפחות שני העתקים של הפסל, אחד בשימודה ואחד באוסקה.
